גיל שנה וקצת את עוד זוחלת, את נמצאת בגן רעש המולה בצד השני ילד בוכה ואת ברגישות שניחנת בה שומעת אותו וזוחלת עד אליו לנחם, כבר אז ידעתי שיש בך משהו מיוחד.
את העלית חום כדי לפרכס, המחשבות שעברו לי בראש שאת בורחת ממשהו, היום כמעט עשר שנים אחרי אני מבינה שהעומס הרגשי היה יותר מידי אז ברחת לעולם של שקט.
ולא מזמן זה הכה בי, את ילדה רגישה לעולם וחווה את העולם בעוצמות מרובות, כל כאב בסביבתך כואב לך כאילו הוא שלך ואני יותר מכולם יכולה להבין כי הילדה הזו נמצאת בתוכי.
את יודעת מתוקה שלי זו מתנה להיות רגישה לסביבה שלך זו מתנה ענקית, צריך רק ללמוד לעשות הפרדה להיות בחמלה ובאמפטיה לכאב ולא בהזדהות.
ואני יודעת שהתפקיד שלי בתור אימא ובתור מטפלת לתת לך כלים לעשות את ההפרדה בדרך הייחודית לך, לווסת את העומס כך שתוכלי להיות נוכחת ולא לברוח גם שעמוס מידי.
ואת ואני עושות תהליך נפלא ביחד, תודה לך על הכל.
(התפקיד שלנו כהורים להוביל את הילדים שלנו בדרך ששייכת להם ובכל צעד לתת להם עוד מנה של כוח ומרחב עד שהם יוכלו לצעוד לבד בעולם).
אם יש לכם שאלות נוספות - אשיב עליהן בשמחה