אוטיזם - האם זו חרדה חברתית – או עיבוד שונה של העולם?

מאמר שמדבר על בני נוער שמפסיקים ללכת לבית הספר – ומה שלא תמיד רואים מבחוץ

היא רק בת 17.

שנתיים לא הולכת לבית הספר.

קשרים חברתיים כמעט לא קיימים.

לא כי היא לא רוצה.אלא כי עצם הרעיון של מפגש – מכניס את הגוף שלה למצב חירום.

הדופק עולה.הפנים מתחממות.הבטן מתכווצת.הגוף מתכווץ כאילו הוא מגן על עצמו מאיום.

האבחנה שניתנה: חרדה חברתית.

וזה הגיוני – מבחוץ.

אבל כשהקשבתי לה, לגוף שלה, לקצב שלה – משהו בתמונה ביקש שנעמיק עוד.

כי לפעמים, התגובה שלה לעולם לא מגיעה מפחד להיראות אלא מדרך שונה לגמרי לקלוט, לפרש ולעבד מידע, קשר, שפה, סביבה.

ופה נכנסת השאלה:האם אנחנו רואים חרדה חברתית — או מאפיינים של אוטיזם, בעיקר אצל נערות שלמדו "להסתדר" ולהסתיר?

למה דווקא נערות?

נערות על הרצף נוטות לרוב לפתח מסכות חברתיות. יכולת מרשימה ללמוד מבחוץ:איך לדבר, מתי לחייך, איך אמורים להגיב.

אבל אין בפנים תחושת טבעיות.אין אינטואיציה חברתית – יש מאמץ.

וכשמאמץ הופך להיות 24/7 לאורך שנים?

הגוף קורס.מערכת העצבים פשוט לא עומדת בזה.

מה שנראה כמו:

“היא פשוט נמנעת”

הוא בעצם:

“היא מותשת עד עומק מערכת העצבים.”

ההבדל העמוק בין חרדה חברתית לאוטיזם

זה לא רק מה שקורה מבחוץ.זה מה שקורה בפנים, בגוף, בתחושת העצמי.

חרדה חברתית

הילדה מבינה את הסיטואציה החברתית.היא רואה את הכללים.היא יודעת מה מצופה.

אבל משהו בתוכה אומר:“זה מסוכן. אני עלולה להיפגע. אני לא עומדת בזה.”

הפחד הוא רגשי־חברתי.הגוף מגיב לאיום פנימי.

אוטיזם

העיבוד עצמו שונה:המידע מגיע אל המערכת מהר מדי, חזק מדי, לא מסונן.

העולם החברתי לא רק מאיים – הוא לא מתארגן משמעותית.

אין קריאה טבעית של טון, שפת גוף, של שפה שלא מדוברת. המעבר בין רעש־תנועה־מגע מרגיש כמו הצפה עצבית.

זה לא:“אני מפחדת לטעות.”

זה:“המערכת שלי לא מצליחה להכיל או לפרש את מה שקורה פה.”

הגוף מגיב לעומס – לא לפחד.

5 סימנים שעוזרים להבחין בין השתיים

סימן

חרדה חברתית

אוטיזם

רצון לקשר

הרצון ברור, אבל יש פחד מהתגובה או מהחשיפה.

הרצון לקשר קיים, אבל הוא מגיע אחרת — פחות “שיחה חברתית”, יותר עומק על נושא שמרגיש בטוח.

עומס

בעיקר רגשי (פחד, לחץ, חשש מהערכה).

בעיקר חושי ועיבודי: רעשים, אור, מגע, ריבוי גירויים, מידע שמגיע חזק מדי.

קריאת שפה לא־מדוברת

מבינים מה קורה אינטואיטיבית, אבל מפחדים להשתתף.

לעיתים השפה הלא־מדוברת והמעברים האנושיים לא מובנים או לא נגישים באופן טבעי.

גמישות ויכולת התאמה

הקושי מופיע בעיקר כשהסיטואציה נתפסת כמאיימת.

שינוי שגרה או מעבר בין מצבים עלול לערער את היציבות הפנימית.

עייפות/קריסה בסוף יום

בעיקר לאחר מפגש מאיים או חשיפה ארוכה.

כמעט אחרי כל יום, גם כש”לא קרה משהו מיוחד” — פשוט מעומס מצטבר של עיבוד.

אז מה באמת חשוב כאן?

האבחנה היא לא תווית.היא שפה.

שפה שמאפשרת:

• להבין איך הילדה חווה את העולם

• להוריד אשמה

• להוריד מאמץ

• לבחור את התמיכה שמתאימה באמת

• להרגיע את מערכת העצבים לפני שנוגעים ברגש

כי טיפול בחרדה שמקורו באוטיזם – לא יעבוד.והתערבות אוטיסטית כשמדובר בחרדה – לא תניע תהליך.

הדיוק משנה את המסלול של החיים.

ואם הלב שלך אומר שיש כאן משהו שצריך לבדוק יותר לעומק

יצרתי שאלון אבחנה - סינון שעוזר להבין:האם הקושי שאת רואה אצל הילדה מקורו בחרדה חברתית — או בעיבוד שונה של העולם.

הוא לא מאבחן.הוא פותח הבנה.הוא מאפשר לדבר על הדברים ברוך, בלי פחד, בלי לחץ.

אם תרצי שאשלח לך אותו,שלחי לי הודעת וואטסאפ עם המילה:

"שאלון"

ליאורה פלד

מטפלת גוף–נפש–אנרגיה

מדריכת הורים

בשיטת איזון חיים ודפי הנפש – פסיכותרפיה גופנית

התמחות בחרדות, טראומה מורכבת ואוטיזם

📩 רוצה לקבל עדכון על המאמר הבא ? כאן

📅לקבלת השאלון - לחצי כאן