לאנשים שעברו טראומות ממושכות בילדות כולל מחלה כרונית בילדות שהצריכה טיפול רפואי ממושך ופולשני, יש לעיתים קושי להניע את עצמם לפעולה.
מהצד נסתכל על הקושי הזה כעצלנות, קורבנות, טיפשות ועוד טייטלים מעליבים ומתייגים.
האמת היא, שהקושי הוא אמיתי והוא מאפיין הרבה אנשים שמתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת.
חשוב להבין, שהנעה לפעולה עבור מי שמתמודד עם פוסט טראומה מורכבת ופוסט טראומה "רגילה", מדמה טיפוס על ההאוורסט ללא שום הכנה מיוחדת וללא כלי עזר.
הנעה לפעולה יכולה להתבטא בפעולות של יום יום כמו: לשטוף כלים, לנקות את הבית, ללכת לרוץ, לשבת ללמוד, לכתוב ועוד.
למי שמתבונן מבחוץ, מדובר בפעולות מאוד פשוטות, למתבונן מהצד לא ברור למה כל כך קשה לקום לשטוף כלים אבל האמת שגם שטיפת כלים, כתיבת פוסט, ללכת לרוץ...... כרוכה באלפי הוראות שהמוח נותן לגוף וכאשר יש פגיעה בתקשורת בין הגוף למוח, לגוף יש דעה ורצון משלו, כאשר הגוף משקיע אנרגיה להתמודד עם טראומה שמבחינתו מתקיימת במציאות העכשווית,
הוא לא מוצא את האנרגיה להניע לפעולה.
הקושי להניע לפעולה היא התנהגות טבעית לאירוע לא טבעי שמשפיע על חלוקת האנרגיה בגוף.
בקיצור זו תגובה נורמלית.
אבל איך בכל זאת מניעים לפעולה ? איך מצליחים לקחת את הרעיונות ולהוציא אותם ליישום ?
נתחיל בכך שאין פתרון קסם, גם תינוק לא לומד ללכת ולדבר ביום אחד.
יש תהליך, דרך, השתדלות והבנה כי תקשורת בין המוח לגוף נבנית לאורך זמן. יש חמלה עצמית וקבלה שהקושי להניע לפעולה, הוא קושי אמיתי, נירולוגי ופיזיולוגי ולא כמו התיוגים שנאספו לאורך השנים כמו "אני עצלן" "אני אגואיסט" "קורבן" ועוד
אז מה השלבים שחשוב לעבור אותם במטרה להיות יותר בתנועה :
הבנה – הקושי לקום ולתפקד או להציב מטרות ולהשיג אותם זו תגובה טבעית לרצף האירועים שצברתי בחיים.
הקשבה – הקשבה לשיח הפנימי, למילות השיפוט והקטנה שנאמרות בלב.
מניפולציה – שימוש במניפולציה, ובדרכים שמקלות להגיע למטרה, למשל לשמוע מוזיקה , ללבוש את בגדי הריצה כבר בצהרים, לקבוע עם חברה שתבוא לקפה ואז אהיה חייבת לנקות את הבית ועוד
המוח הוא המחליט הבלעדי בהחלטות - דברו עם הגוף כמו שאתם מדברים עם ילד שאתם מנסים לשכנע לצאת לשחק בגינה,, תסבירו לגוף שאתם מבינים את הקושי שלו לצאת לפעולה, תזכירו לגוף כמה הוא נהנה אחרי שחזרתם פעם קודמת מהליכה ועוד
וכמובן אם יש לכם רעיונות נוספים להנעה לפעולה
מוזמנים לרשום בתגובות.