אוטיזם - כשזה נראה כמו זעם – אבל זה בעצם הגוף שמבקש עזרה:

להבין את מנגנוני ההגנה של ילדים על הרצף האוטיסטי

רוב ההורים מתארים את זה כ"התפרצות".צעקות, בכי, בעיטות, מילים קשות.לפעמים שתיקה מוחלטת. ניתוק. מבט ריק.

אלה רגעים לא פשוטים – אבל הם לא שיקוף של בעיה בהתנהגות.הם עדות לכך שהגוף של הילד מתמודד עם עומס שהוא כבר לא יכול להכיל.

כשאנחנו מבינות מה באמת קורה מתחת לפני השטח –אנחנו מתחילות לראות את הילד שלנו אחרת.ולפעמים, גם את עצמנו.

שלושה מנגנונים טבעיים: כשהגוף מבקש הגנה

הילחם (Fight), ברח (Flight), או קפא (Freeze) : המערכת העצבית שלנו, כמו של כל יונק, מגיבה לעומס או איום בדרכים מאוד ברורות. אצל ילדים על הרצף, התגובות האלה לא נובעות מרצון להתריס או להכאיב –אלא מצורך עמוק לוויסות.וברגעים האלה – הגוף שלהם מספר לנו סיפור חשוב.אם רק נלמד להקשיב לו.

🔥 Fight – תגובה שמביאה את הכאב החוצה

איך זה נראה: כעס, צעקות, זריקת חפצים, תוקפנות רגעית.

מה זה מספר לנו? הילד מאותת: “קשה לי לשאת את מה שקורה סביבי – או בתוכי.”זו תגובה של מערכת עצבים דרוכה, שמגיבה מתוך עומס ולא מתוך בחירה.לפעמים, ההתקפה נובעת מהצורך לקבל מקום, חמצן, שליטה רגעית.

איך אפשר לתמוך בו?

• להישאר קרובים, גם כשהוא סוער

• להחזיר שקט דרך הגוף – ולא דרך הסברים

• לנשום איתו, גם בלי מילים

• 
  

🌀 Flight – כשהבריחה שומרת על איזון

איך זה נראה: יציאה מהחדר, התחמקות ממגע, התעלמות מ”שיח רגיל”.

מה זה מספר לנו? הילד מסמן: “העולם גדול עליי כרגע. אני צריך רגע לבד.”זו לא התנערות – אלא יכולת מופלאה לזהות צורך בפרק זמן של איסוף.הילד בוחר לצאת – כדי לא לאבד את עצמו בפנים.

איך אפשר לתמוך בו?

• להציע מקום בטוח לחזור אליו

• להזכיר לו שהקשר נשמר, גם כשהוא צריך מרחק

• לתת לו שליטה מחודשת על הקצב והסיטואציה

• 
  

❄️ Freeze – כשאין מילים, אבל יש הרבה תחושות

איך זה נראה: שקט קיצוני, חוסר תגובה, חוסר תנועה.

מה זה מספר לנו? הגוף של הילד מספר: “אני מוצף. אז אני עוצר הכול.”זוהי תגובה עמוקה – לא של ניתוק רגשי, אלא של ניסיון לשמר שקט פנימי כשהחוץ רועש מדי.

איך אפשר לתמוך בו?

• להיות נוכחים, גם בלי לדרוש תגובה

• להישאר איתו בגוף רגוע – קרוב, לא לוחץ

• להציע חיבור אחר – ציור, דימוי, נשימה משותפת

מה משתנה כשאנחנו מבינות שזה הגוף – לא "ההתנהגות"?

ברגע שאנחנו מצליחות לראות את הילד שלנו כיצור מרגיש, מתמודד, מווסת דרך הגוף שלו –אנחנו מגיבות אחרת.פחות מתוך פחד או אשמה, יותר מתוך אמפתיה וחיבור.

זה לא אומר לוותר על גבולות – אלא לאכוף אותם מתוך קרבה, לא מתוך ניתוק.זה לא אומר להסכים לכל דבר – אלא לזכור שהתגובה שלנו היא גם חינוך וגם ריפוי.

ואולי הכי חשוב: אנחנו הופכות להיות עוגן

הילד לא תמיד יידע להסביר מה הוא מרגיש.אבל הוא מרגיש את מה שאנחנו משדרים – דרך נשימה, טון דיבור, הבעה, מבט.

כשאנחנו נשארות שם – גם כשקשה – אנחנו מראות לו משהו עמוק יותר מכל מילה:“אתה לא לבד. אני לא מפחדת ממך. אתה ראוי לאהבה גם ברגעים האלה.”

לסיום

התפרצות, בריחה, שתיקה – הן לא סימני כישלון.הן עדות לכך שהילד מגיב כפי שמערכת עצבים בריאה יודעת להגיב.ובתוך זה, אנחנו לא אמורות לפתור – אלא להיות מרחב שמאפשר לרגש להתקיים בבטחה.

זוהי הורות שמתחילה בגוף, וממשיכה בקשר.וזה בדיוק המקום שבו מתחיל הריפוי.

להעמיק וללמוד איך לייצר שיח רגשי עמוק שמתחיל מהנשימה, התנועה והקשר – את מוזמנת לסדנה שלי:

🟠 “הילד הזה בחר בי” – הורות מקדמת תקשורת🧡 הרשמה כאן: https://lp.vp4.me/tird

ליאורה פלד

מטפלת רגשית אנרגטית

בשיטת איזון חיים ודפי הנפש

מדריכה הורים

התמחות בטראומה מורכבת ואוטיזם

רוצה לקבל עדכון על המאמר הבא ? כאן

לתיאום פגישה - לחצי כאן