top of page

סיפור אישי - שחייה אולימפית ואפילפסיה - הולכים יחד

עודכן: 14 בנוב׳ 2020

ללכת עם ילדה אפילפטית לבריכה זה כמו ללכת לסרט אימה - חרדה בלתי פוסקת.

אחד הדברים שקבעתי לעצמי כאמא שהאפילפסיה לא תעצור לנו את החיים ואנו נתקדם לצידה.

לפני כמה שנים היא שברה את הברך בקפיצה תמימה בטרמפולינה. מכיוון שבשלב הזחילה היא זחלה רק דרך צד אחד המוח לא הפנים שקיים צד נוסף. הסירבול התנועתי שלה שהתאפיין בילדות "לימד את המוח" שיש אזורים בגוף שלא קיימים.

לכן ששברה את הברך היא נזקקה לאחר איחוי השבר לפיזוטרפיה - כדי ללמד את הברך לנוע שוב. לאחר תקופה ממושכת בפיזוטרפיה הכריזה הפיזוטרפסטית וגם הנירולוג הבכיר שמטפל בה שעשו עבורה את המקסימום ואני צריכה לקבל את העובדה שהיא תצלע בשארית חייה.

ואני כמובן סירבתי לקבל, גלגלי המוח שלי החלו לעבו.

נזכרתי בתוכנית טלוויזיה, שבה סופר על ספורטאית שהפכה משותקת ברגליה ודרך חיזוק שרירי הבטן והסרעפת היא הצליחה ללכת. ישר אמרתי שאם היא יכולה גם הבת שלי יכולה.

לאחר תהליך חקירה ממושך, הגעתי לתובנה שעל ידי חיזוק צד שמאל של הגוף,

תנועות הצלבה וחיזוק הבטן היא תרוויח שליטה טובה יותר בגוף, פיתוח תאי עצב חדשים במוח והקשרים בין החלק השמאלי לימני המוח (פעולה שמתרחשת