סיפור אישי - ים, מצלמה ושליטה בפחדים

אני לא אוהבת ים, כאשר אני על החוף אין לי כל בעיה, אבל להיות בתוך סירה / ספינה או כל משטח בלתי יציב שעומד על הים, אני לא שם.

אבל הילדים שלי בשילוב הפתעה יכול לגרום לי להתגבר מעל כל פחד.

וזה הסיפור:

אילת, חוף חנינה, הילדים עולים על סירת המרוצים בדרכם לעשות בננה, אני על החוף (מה שבטוח) מחכה בסבלנות.

לפתע אני שומעת קול:

הוא: היי את עם המצלמה, את הצלמת נכון ? תעלי.

אני מסתכלת סביבי, לא מבינה מה הוא רוצה ממני.

אני: אתה מתכוון אלי ?

הוא: כן תעלי.

בחוסר מחשבה מוחלט אני לובשת את המצוף והולכת על "האי הצף" לעבר הסירה.

המחשבות המפחידות עולות ואני משתיקה אותם.

עולה על הסירה ומבינה שאני על תקן הצלמת, מתרגשת מאפשרות לצלם את ילדי ולהיות שותפה לחוויה שלהם ומנגד הבחילות והסחרחורות מבצבצות להן, אני משתיקה אותן.

10 דקות שהראש מפסיק לחשוב, שהיד מחזיקה חזק את הנייד שלא יעוף מהמהירות, 10 דקות של נוכחות מלאה בחוויה.

ירדנו, אני הלכתי מהר על הגשר הצף לעבר היבשה הבטוחה, ושם יכולתי להירגע מהחוויה המדהימה שעברתי ולחוש דרך שרירי הידיים כמה סטרס היה שם.

מקווה שתוכלו לחוש את החוויה במעט דרך המצלמה.

זכות להיות חלק,  זכות להיות מאותגרת.

אם יש לכם שאלות נוספות - אשיב עליהן בשמחה