אוטיזם - סיפור של יום יום


.


אתמול ליוויתי את המתבגרת לשנקר. מפגש ראשון לשנה זו, השנה היא תצטרף למגמת אופנה, היא אוהבת אופנה.


שנה שעברה זו הייתה שנת הכרות, הם עברו כקבוצה ממגמה למגמה, אח שלה שמתעניין בעיצוב היה איתה כל השנה, דיבר במקומה, דחף אותה, גישר שהיה צריך ועוד.


השנה הם מתפצלים והם יהיו בקבוצות שונות ובחדרים נפרדים.


אז היא ביקשה שאבוא איתה למפגש הראשון, הצטרפתי בשמחה ובכאב, בכל זאת נערה בת 17.


הייתי היחיד בחדר מעל שנות 25, הרוב היו מתבגרים בני 16-17, המדריכים 22-25 ואני בת 47.


הרגשתי בנוח, כבר למדתי להפוך להיות מתבגרת בגיל 47.


נתנו הנחיות למפגש, קולאז,פורטרט, התחומים שלי, התחלתי להתרגש, הלכנו להביא חומרים, הסברתי את המשימה והשתעשענו.


קמתי לדבר עם המדריכה,


היי, את ד' שהתכתבתי איתך במייל ?

אני אמא של יובל


ד' - ואוו כמה חיכיתי לך, אני מנסה לארגן ליובל חונכת שתיהיה איתה בשיעורים, אדע ביום ראשון ואם לא נחשוב על משהו אחר,העיקר שתיהיה איתנו"


אני מחזיקה את הבכי בגרון, התרגשות והקלה עומדים כגוש

בגרון, לו הייתה יודעת איזה מתנה גדולה היא נותנת ליובל, עוד צעד לעצמאות שלה, זה מה שהיא צריכה דמות ביטחון.


ןאני לא תמיד יכולה להיות עבורה בכל מצב.


אני חוזרת למקום שלי ומשתפת את יובל, כמובן מסבירה לה שאין תשובה סופית אבל אנחנו מחכים לתשובה.



המשימה מסתיימת,יוצאים להפסקה, חוזרים, יש מפגש במעגל, כל אחד נדרש להציג את עצמו ואת העבודה שלו.


יובלי ישבה במעגל וזה כבר צעד גדול.

היא לא הסכימה לדבר, אני דיברתי במקומה, אחר כך הצגתי את עצמי בהומור ובקלילות.


וזה היה מעצים,במיוחד עבורה, כי אף אחד לא שפט אותה

על היותה אחרת, קיבלו אותה כמו שהיא.


כן כמו נערה בת 17, שאמא שלה נמצאת איתה ומדברת עבורה - הכל בסדר.


ובצד כל זה הדאגה הציפה וגם העצב, כי שם בקבוצת הגיל שלה אפשר לראות את הקושי. והידיעה הפנימית כי לא תמיד הסביבה רגישה ומסייעת היא תמיד מלווה אותי.


בתמונה היצירה שלי, את של יובל לא צילמתי, היא לא הסכימה.


#אוטיזם

#הורות_לילד_על_הרצף

6 צפיות0 תגובות