top of page

אוטיזם - בגיל התבגרות

כשילד הפוך לנער ונכנס לגיל התבגרות, מתחיל אצלנו ההורים מאבק פנימי בין הקול שמבקש לשחרר ולתת לו יותר עצמאות, יותר אחריות, יותר לסמוך לבין הקול שמבין את הסכנות שעורבות לו בחוץ ומבקש להגן עליו.


בהורות לילד על הרצף האוטיסטי, המציאות יותר מורכבת, הקונפליקט גדל בשל כורח המציאות.


התהליך הטבעי שמתרחש בהורות לילד בגיל התבגרות ללא סוגיות מיוחדות, שהוא תהליך של נפרדות ובניית זהות עצמית, משתבש בהורות לילד על הרצף, מהסיבה ששלבי התפתחות נרכשים יותר לאט, לילד יש יותר תלות בסביבה.


לעיתים הדמות היחידה שמקשרת בינו לבין הסביבה זה אמא או אבא. הקול הזה שמבקש לדחוף החוצה חייב להיות מסורס, והקול שמבקש להגן עליו גדל. הקונפליקט הפנימי הוא אדיר, הוא נובע ממנגנונים טבעים ביולוגים שנמצאים את כל יצור חי, וכל אדם שהופך להיות הורה.


יש חלק ביולוגי שמתחיל לפעול כאשר הילד מגיע לגיל התבגרות, פתאום יש יותר חשק כהורים להתפנות לעשייה שלהם, ללכת ללמוד, לפתוח עסק ועוד ומנגד יש את החלק הרציונל שמבין שאי אפשר להניח ולתת לו להסתדר, כי הוא לא יסתדר.


ילד על הרצף לעיתים צריך עזרה בנסיעה ברכבת, בלהזמין ארוחות צהרים במסעדה, בלשבת איתו בחוג, לדבר עבורו עם המורה. לא בגלל שהוא לא יודע לדבר אלא בגלל מנגנון הקיפאון שנמצא במול. אי אפשר באמת להניח ולהרפות. ❤


אז מה עושים ?


איך אתם כהורים יודעים למצוא את האיזון בין הביולוגיה לרציונל ?